החלטה בתיק ת"א 12-10

רקע

1.         התובעת, הדרה ורדימון סלס (להלן: " התובעת"), הגישה תביעה, כשהסעד שנתבקש תחילה היה מתן פסק דין שיורה למנהל מקרקעי ישראל, למסור לה ולאחיה, עפ"י חלקיהם בירושת הוריהם ז"ל, משה אהרן ורדימון ז"ל וגאולה ורדימון ז"ל, מקרקעין חלופיים שווי ערך למקרקעין בגוש 13702 חלקות 130-138 ו- 144 בצפת בשטח כולל של כ- 11 דונם (להלן: " המקרקעין"), אשר הופקעו מהוריה ז"ל, שלא כדין.

הקרקעות הופקעו ע"י המדינה בהתאם לפקודת הקרקעות ( רכישה לצרכי ציבור ) (להלן: " הפקודה"), כאשר ביום 19/3/76 פורסמה הודעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודה, על הפקעת המקרקעין ע"י שר האוצר, לצרכי ציבור; וביום 27/10/83 פורסמה הודעה לפי ס' 19 לפקודה, בהתאם לה הוכרזו המקרקעין כקניינה הגמור והמוחלט של המדינה. 

2.         בהמשך, ולאחר שהתקיימו מספר דיונים בתיק, תיקנה התובעת את התביעה, לאחר שניתנה לכך רשות ביהמ"ש. בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 2/12/10, שינתה התובעת את הסעד המבוקש על ידה, ותבעה " פיצוי הוגן בעד הקרקע המופקעת". התובעת טענה, בין היתר, כי הקרקעות הופקעו למטרת הרחבת העיר צפת והגדלת אוכלוסייתה, ממי שמקור פרנסתו ועסקו היה בקרקע, תכנון ובניית מבנים למכירה, ומומחה בעל ידע וניסיון רב בבניה.

התובעת טענה כי, כלל החזרת המצב לקדמותו, שחל על תשלום פיצויים בגין הפקעת מקרקעין, תומך בעיקרון, כי יש לפצות את בעל המקרקעין לא רק בגין שוויה של הקרקע שנלקחה ממנו, אלא כאשר מדובר בהפקעת מקרקעין שעליהם מתנהל עסק, יש לכלול בפיצוי גם את אובדן הרווחים, וגם את הפסד ההכנסה הפירותית שעשוי היה העסק להניב לבעליו, ולפיכך לטענתה, במקרה דנן יש לכלול בפיצוי גם את הפסד ההכנסה בגין תכנון ובניית דירות ומבנים למכירה בקרקע המופקעת. התובעת הפנתה לס' 30 לכתב ההגנה המקורי לפיו, הנתבע מוכן לשלם סכום כולל העומד נכון ליום 17/3/10 ע"ס 289,444.89 ש"ח, מחציתו לכל יורש ( להלן: "הסכום שאינו במחלוקת" ). התובעת טענה, כי סכום זה לא לוקח בחשבון את השימוש הכלכלי וההכנסה שבתכנון התשתית והמבנים למכירה, בקרקע המופקעת, ותבעה, במצטבר עבורה ועבור אחיה עפ"י חלקיהם בירושת ההורים: א. את הסכום שאינו במחלוקת. ב. פיצוי בגין שווי גבוה יותר של הקרקע המופקעת. ג. פיצוי בגין אובדן הרווחים מתכנון התשתית והמבנים למכירה בקרקע המופקעת.

3.         בכתב ההגנה לתביעה המתוקנת, סקרה ב"כ הנתבעת את השתלשלות העניינים מאז ההודעה על ההפקעה, שזו עיקרה; ביום 19/5/76 שלח המינהל הודעה למר ורדימון אהרן, לפיה, שר האוצר מודיע על הפקעת הקרקעות, וכל מי שמבקש לקבל פיצוי עבור הפקעת הקרקעות, עליו לפנות לאחראי על הרישום וההסדר במחוז, תוך חודשיים מפרסום ההודעה.

ביום 28/5/76 הודיע ב"כ משפחת ורדימון כי הם מתנגדים להפקעה ולמסירת החזקה, ודורשים קרקע חלופית ולחילופין מעוניינים לשמוע מהו הפיצוי. ביום 25/11/76 נשלחה הערכת השמאי הממשלתי בעניין הפיצוי לב"כ משפחת ורדימון, ובא כוחם השיב ביום 6/12/76 כי ההצעה מקפחת ומרשיו מוכנים לקבל קרקע חלופית או את הקרקעות שהופקעו ויעשו בהם שימוש לייעוד שנקבע עפ"י התכנית. ביום 13/12/76 הודיע המינהל לב"כ משפחת ורדימון, כי הם יכולים לקבל את הפיצוי שנקבע מבלי שהדבר ייחשב כהסכמה סופית ומבלי לפגוע בזכותם להגיש תביעה לביהמ"ש. ביום 14/3/77 ולאחר שהמנוח ורדימון הלך לעולמו, שלח בא כוח היורשים מכתב למינהל, בו הודיע כי מרשיו מוכנים לקבל קרקע חלופית או לחילופין לעשות שימוש בקרקע בהתאם לייעודה. המינהל שב והודיע לבא כוחה של משפחת ורדימון, ביום 22/3/77, כי אינו מוסר קרקע בתמורה אלא לאנשים שמקור מחייתם באדמה. ביום 12/4/78 שב ב"כ היורשים וביקש לדעת מהי עמדת המינהל באשר לפיצוי על דרך הצעת חלקה חלופית. המינהל שב והפנה למכתבו הנ"ל מיום 22/3/77. ביום 23/10/83 פנו משפחת ורדימון למינהל בערעור על השומה; ולאחר התכתבות בין הצדדים הודיע המינהל למשפחת ורדימון כי השמאי קבע שווי המקרקעין נכון ליום ההפקעה, וכי בהמשך לערעור ניתנה להם תוספת של 20%, מעל לקביעת השמאי, כך שסכום הפיצוי המוצע בתוספת ריבית והצמדה כחוק מגיע ל- 226,710 ש"ח. ביום 10/6/02 פנו משפחת ורדימון במכתב למינהל לפיו, הם מוכנים לקבל כפיצוי שתי וילות הבנויות בצפת לטענתם על המקרקעין. המינהל חזר וציין בפניהם במכתב מיום 9/3/03, כי הם זכאים לפיצוי שהוצע להם בעבר בלבד.

4.         הנתבעת העלתה טענה מקדמית שעניינה התיישנות, וטענה כי יש לדחות על הסף כל טענה או עילה לפיצוי התובעת ו/או אחיה החורגת מהעילה ומהפיצוי המוקנה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). הנתבעת טענה, כי התובעת מעלה בתביעתה המתוקנת טענה מן המישור הנזקי, החורגת מהדרישה להענקת פיצוי הפקעה מכוח הפקודה, ודורשת פיצוי גבוה יותר, מתחום דיני הנזיקין, אשר מטרתו להחזיר את המצב לקדמותו. מדובר בתביעה כספית לכל דבר ועניין, ותקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") לגבי תביעה כזו הינה 7 שנים.

5.         בדיון שהתקיים בפניי ביום 8/3/11, חזרה ב"כ הנתבעת על טענת ההתיישנות, ובהחלטה שניתנה בסיום אותו דיון נקבע, כי תחילה תוכרע טענת ההתיישנות, ורק לאחר מכן תגיש התובעת חוו"ד שמאי מטעמה לעניין שווי המקרקעין, וכפועל יוצא מההכרעה בטענת ההתיישנות. ביהמ"ש הורה לצדדים להגיש סיכומי טענות בסוגיית ההתיישנות שהועלתה ע"י הנתבעת. אולם, הנתבעת העלתה בסיכומיה לא רק את טענת ההתיישנות, אלא גם טענה נוספת שעניינה העדר סמכות עניינית של בימ"ש זה לדון בתביעה. סיכומי תשובה לטענות הנתבעת הוגשו ע"י התובעת, ביום 12/6/11.

על אף שההחלטה מיום 8/3/2011, הורתה על הגשת סיכומים בעניין טענת ההתיישנות שהנתבעת העלתה, ומשהעלתה הנתבעת בסיכומים גם טענה של חוסר סמכות עניינית, תעסוק החלטה זו הן בשאלת ההתיישנות והן בשאלת הסמכות העניינית.

טענות הנתבעת, בתמצית;

6.         ב"כ הנתבעת טענה, כי עיון בכתב התביעה המתוקן לא מביא למסקנה מהי אותה עילת תביעה נזיקית הכלולה בספר החוקים, ומועלית בין שורות כתב התביעה. מלבד מונחים הנוגעים לעקרונות הפיצוי הנזיקי, כגון "השבת המצב לקדמותו", כלל לא ברור מהי העילה הנזיקית אשר מכוחה מתבקש הפיצוי הנזיקי. לפי ב"כ הנתבעת, המסקנה המתבקשת מעיון בכתב התביעה המתוקן, היא שהתובעת שבה וחוזרת על טענותיה לאי חוקיות ההפקעה, מטעמים שונים, או לאי מימוש מטרת ההפקעה, ומכאן לביטולה והשבת המקרקעין בעין, אם כי במקום לדרוש סעד של השבה בעין של הקרקע, היא דורשת פיצוי השווה לערך המגרש. לטענתה, מהותה של התביעה היתה ונשארה תביעה כנגד הצדקת ההפקעה, לביטולה או להשבה בעין, או בכסף של המקרקעין. לאור כך טוענת ב"כ הנתבעת לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בכל טענה המועלית בתביעה המתוקנת וחורגת מהדרישה לפיצויי הפקעה מכוח הפקודה, שכן הסמכות לבירור תביעה, לביטול הפקעה והשבת מקרקעין בגין אי חוקיות ההפקעה, נתונה לביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש גבוה לצדק. עוד טוענת ב"כ הנתבעת, כי הנימוקים שבתביעה המתוקנת נכללים בגדר התקיפה הישירה של מעשה ההפקעה, ואינם באים בגדרה של עוולה נזיקית ולפיכך, אין מקום להעלותם במסגרת תביעה לפיצויים מכוח הפקודה, ואין מקום לבררם בפני בימ"ש זה.

7.         למען הזהירות, כלשונה של ב"כ הנתבעת, היא התייחסה לטענת ההתיישנות, וטענה בהקשר זה, כי חוק ההתיישנות קובע שתביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות. היא טענה, כי תביעה לפיצוי הפקעה אינה תביעה במקרקעין, אלא מדובר בתביעה כספית לכל דבר ועניין, ולפיכך חלה עליה תקופת התיישנות של 7 שנים. ב"כ הנתבעת הפנתה לע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקווה פ"ד ס(4)  437, שעסק בשאלה תחולת דוקטרינת ההתיישנות על דיני הפקעת מקרקעין, ובשאלת תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות, שם נפסק, כי תביעה לפיצויים בגין הפקעה הינה תביעה שאינה במקרקעין, וההתיישנות שלה היא 7 שנים. באשר לתחילת מרוץ ההתיישנות, התייחסה ב"כ הנתבעת לדעות השונות של שופטי ביהמ"ש העליון באותו עניין, וטענה כי לפי כל המבחנים שצוינו שם, התביעה דנן התיישנה.

8.         ב"כ הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מאחר והמדינה הציעה למנוחים ו/או לעיזבונם פיצויים בגין ההפקעה, המחושבים בהתאם לקבוע בפקודה, המדינה חוזרת ומציעה לתובעת בכפוף להצגת צו ירושה, פיצויים בגין ההפקעה בסכום שהוערך וחושב על ידה. באשר לפיצויים מוגדלים, החורגים מהפיצוי הקבוע בפקודה, ונסמכים על עילות שאינן נובעות מהפקודה, עומדת הנתבעת על טענת ההתיישנות.

טענות התובעת, בתמצית;

9.         בסיכומיה, הבהירה התובעת, כי אינה תובעת את ביטול ההפקעה, ולא את השבת המקרקעין בגין אי חוקיות ההפקעה, וגם לא קרקע חלופית, אלא פיצוי כספי הוגן, בהתחשב בנזק הנוסף שנגרם למי שעסקו ומקור פרנסתו בקרקע. דרישה לפיצוי בסכום השווה לערך המגרש שהופקע, הינה דרישה לגיטימית מכוח הפקודה, ואינה קשורה לטענה של אי חוקיות ההפקעה, או אי מימוש מטרתה.

10.       עוד טענה התובעת, כי כלל החזרת המצב לקדמותו, תומך בעיקרון כי יש לפצות את בעל המקרקעין לא רק בגין שוויה של הקרקע שנלקחה ממנו, אלא כאשר מדובר בהפקעת מקרקעין שעליהם מתנהל עסק, יש לכלול בפיצוי גם את אובדן הרווחים, וגם את הפסד ההכנסה הפירותית שעשוי היה העסק להניב לבעליו. הזכות לקבל פיצוי בגין הפסד הכנסה פירותית, מעוגנת בפקודה והעוולה הנזקית ברורה.

11.       באשר לטענה, כי העילות הנזקיות התיישנו; התובעת טענה, כי הנתבעת לא מימשה את מטרת ההפקעה משך עשרות שנים. כל השנים האלה קיוו ההורים לקבל חזרה את הקרקע המופקעת ולממש בעצמם את מטרת ההפקעה. לפיכך, וכל עוד הנתבעת השתהתה במימוש מטרת ההפקעה, לא יכלה להיוולד ו/או להתגבש עילת התביעה בגין הפסד ההכנסה הפירותית לעסק, ממה שתוכנן ונבנה בפועל על הקרקע המופקעת מקץ עשרות שנים. לדידה, עילת התביעה נולדה רק לאחר 9/3/03, לאחר שהנתבעת סירבה לפניות אמה ז"ל של התובעת, והודיעה לה ביום 9/3/03, כי היא דוחה את הצעת האם לקבל שתי וילות ריקות שנבנו על המקרקעין בתמורה להפקעה, והודיעה לה, כי הפיצוי שמגיע לה הינו כספי והוא זה שהוצע למשפחה בעבר. עוד טענה התובעת, כי מרוץ ההתיישנות החל רק ביום מתן צו הירושה הוא -  3/6/03.

12.       התובעת טענה, כי הנתבעת אינה רשאית לטעון להתיישנות מטעמים נוספים; כשמימוש ההפקעה בוצע בעצלתיים לאחר עשרות שנים בהן הנתבעת השתהתה במימוש מטרת ההפקעה, היא אינה רשאית היום לטעון להתיישנות. הנתבעת בעצמה הזניחה את הגשת התביעה לפי סעיף 9 לפקודה, לכן היא צפויה לתביעה ללא הגבלת זמן. לבסוף טענה התובעת כי, הנתבעת לא העלתה את טענות ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה.